ניכור תל אביבי

השבוע, בדרך חזרה לבית, יצא שטעיתי בתחנת הירידה מהאוטובוס, ונזרקתי ללב תל אביב. בדיוק ליד הצומת הזאת של בניית תחנת 'יהודית' העתידית של קו הרכבת הקשה עכשיו והקלה אח"כ. נעמדתי ליד הכביש והיה קר מאוד.

כמעט תשע ורבע בלילה ואני עומדת מול השלט של התחנה מחכה שהרמזור יתחלף.

על פי אדון מוביט היקר, נותרו לי עוד שש דקות סה"כ. הדקות הללו היו מתוחות ומורגשות היטב. אחרי שחציתי את הכביש, התבצרו ממולי בנייני הענק המוארים עם חלונות זכוכית ועיקולי האדריכלות המרשימים שהנציחו את עוצמתה של מדינת ההייטק הישראלית.

בפעם הראשונה בחיי לדעתי, יכולתי ממש להבחין בסרטון וידאו שנע על גבי מנוף של אלקטרה. שיא הקידמה, חשבתי, ובאותה נשימה, חוסר הרגשה מוחלט ננעץ בתוכי. עברתי את הצומת ונכנסתי לרצועה של התחנה.  המסלול היה מאוד צר ודי חשוך. הייתה מין אפלה כזאת באוויר. אפלה אורבנית.

הסקרנות הפנתה את עיני מהמסלול הצר, להביט אל תוך החפירות והריסות דרכי האבן העתידות להיות התשתית לאותה מכונה גדולה ועוצמתית: הרכבת הקלה.

עניין אותי לראות מה, מה בדיוק קורה שם?👀

ופתאום, צעירה יפה אך חיוורת מתקרבת לעברי מהכיוון הנגדי, עם אוזניות חדישות שעוטפות את האוזניים, שיער חצי בלונדיני חצי כחול. הידיים שלה טמונות כמה שיותר עמוק בז'קט המתנפח מהרוח. העיניים שלנו נפגשות באפלה הכמעט מוחלטת

וברגע אחד ללא הודעה מוקדמת, היא מפנה את פניה ועיניה לצד השמאלי שלה, כמו מעדיפה לא לראות אותי בכלל ופשוט להעביר הלאה. הרגשתי שמפריד בינינו משטח של בדידות. הקור שבחוץ חילחל לבפנים.

ושוב האבן הזאת. והמתכת.  מוטות הפלדה, הסדקים בחומה העוטפת את אתר הבנייה. גרפיטי, שער כניסה נעול בצורה רשלנית וחלונות שקופים קטנים שעוד נותנים לך להציץ למה שקורה בפנים. לקראת סוף המסלול, יכולתי להבחין בכמה מכוניות, ככל הנראה של מי שאחראים על הצוותים באתר הזה. בבת אחת נחתתי בתוך עולמם. הבנתי שאין להם ברירה.  וגם לנו אין. אנחנו חיים כאן. זה התפקיד שלנו, אחרי 2000 שנות גלות. מפרנסים את עצמנו, שולטים במה שעוד מתאפשר לנו לשלוט, גם אם בחלקת האדמה הקטנה שלנו. מנהלים את מה שבינתיים ניתן לנו לנהל, עושים כמיטב יכולתינו בלי באמת לדעת לאן זה הולך.

ואני? אני רק רציתי להגיע לאוטובוס כבר, שיקח אותי הביתה. לרוגע, לשקט.

למיטה שאחרי היום הארוך הזה. ישבנו על הספה בסלון עם פיתה פלאפל והחלפנו בינינו סיפורים. אני על העבודה שלי והוא בעיקר מקשיב ומכניס איזו בדיחה טובה כהשלמה לסיפורים.  אכלנו וצחקנו על הפלאפל היבש וברבע שעה של שיחה הרגשתי מהם באמת החיים. ההקלה הזאת, שכל מה שאתה צריך כדי לשנות את המבט שלך,

נמצא בקשר שנוצר בינך לאחרים.