יום כיפור

אור בקצה המנהרה

כחילונית כל חיי ליום כיפור היה תמיד מקום מיוחד. בהתחלה ללא הרבה מחשבה כך ראיתי שהסביבה מתנהגת וכך אימצתי גם אני את הרגליה צמתי ושמרתי על מנהגי החג. כשהתחתנתי המנהגים אף התחזקו כי היה לי חשוב מאוד להתאים את עצמי למנהגים של בן זוגי. כאשר מכל מיני סיבות הצום התחיל להקשות עלי. התחילו השאלות והמחשבות. פתאום לא היה ברור לי בכלל למה צריך לצום ולהתענות. למנוע מעצמי נוחיות ואף לכפות על עצמי ממש סבל. התחלתי לחקור מעט והבנתי לפי מסורת ומנהגים יהודיים שיש כל מיני עבירות שאנו עושים אחד כלפי השני ויש כאלה שאנו עושים כלפי אלוהים ויום כיפור בא לעזור לנו לכפר על אותם עבירות שאנו עושים כלפי האלוהים.
על יום כיפור יש הסכמה כללית, לא כמו שאר חגי ישראל ביום כיפור כולם מרגישים משהו מיוחד גם אלה שלא צמים ואין להם כל נגיעה עם המנהגים בכל זאת יש משהו שמייחד את היום הזה משאר הימים, נראה שיש לנו האנושות איזה יחס מיוחד עם אותו כח עליון שיש לו הרבה שמות, אותו האלוהים שרובנו לא יודעים עליו כלום אלא רק סיפורים שאספנו במשך החיים שסיפרו לנו בילדותנו למדנו בבית הספר וכל מיני דמיונות שחיברנו לעצמנו. אז יום כיפור בא לעזור לנו לכפר על חטאים עוונות שעשינו לאותו אלוהים….כשהתחלתי לחשוב על אותו אלוהים הכל התהפך לי ולא ממש הבנתי למה אני צריכה להתענות כל כך ואני אפילו לא יודעת כלום על אותו אלוהים וגם הוא בטח לא יודע עלי, אני מתוך השמונה מיליארד בעולם! אותי הוא רואה? בדיוק עלי שם לב?
מאד משונה לא ברור וממש לא הגיוני. חטאים ועוונות, איזה חטאים עשיתי כבר? למי הזקתי אי פעם ועוד חטאים לאלוהים? וכך עלו בי הרבה מחשבות שהובילו אותי לעצור לעשות חשב מסלול מחדש ובאותה שנה לא צמתי, החלטתי שאני צריכה להבין יותר ולא לעשות דברים כי כך אמרו. רציתי להרגיש שלמה יותר עם
משהו שאני עושה, אם אני בכלל מרגישה שייכת לאותה כוונה שלשמה היום הזה נועד ולא להמשיך לעשות פעולות ללא מחשבה ואישור ממני עצמי.
מאותו יום שהחלטתי לא לצום אז באמת החל איזה סוג של חשבון נפש, איזה דיאלוג פנימי עם עצמי,מאז אני מרגישה הרבה יותר שלמה עם עצמי שאני פועלת עם כוונה מסוימת, עם איזו מחשבה מאחורי המעשים ולא מונעת מזרם ההרגל או לחץ חברתי זה או אחר.