תודה לג'מייקה !

קראנו לו ג'מייקה.

אולי בגלל שם המשפחה

ואולי מסיבה אחרת, אבל במיוחד

בתוך הנוף הסובב של פלוגת מסייעת

גדוד 931 של הנחל, עמוסת פזם

חירניק צהלי על כל המשתמע

מכך, ג'מייקה היה אנטיתזה

משעשעת עד להדהים,

עד להכניס חיים

באותו נוף משמים

של המסייעת.

אותו נוף של:התנהלות עצלה נונשלנטית כזו,

גברית כזו קשוחה מאוד, אפילו מאיימת.

כזו של: אל תתעסקו עם החברה מהמסייעת,

שלא נקבל עליכם את הג'ננה.

וזה בהפוך מאיך שהיינו כחיילים צעירים,

מושפלים, מתוזזים,

אנחנו נעשה את העבודה אבל לאט,

בלי שמישהו יעז לפגוע בכבודנו.

תנו לנו לקום בבוקר לאט ,

לשתות קפה שחור חזק

בקנקן מתכת צהלי

וכוסות זכוכית קטנות, לאט,

ורק אז, תוך שירת זוהר ארגוב,

מסולסלת היטב,

לנקות קצת את הנשק,

לאט ולא מידי

לסדר קצת את הציוד

תוך דיבור גברי מאיים

מתובל בקללות עסיסיות

הלקוחות בעיקר מרוסית וערבית

העוסקות במיניות האישה

או יותר נכון של אחותך או אמא'-שך.

ובתוך כל זה,

נכנסה יום אחד

אותה אנטיתזה

מושלמת בדמות ג'מייקה.

קטן, צנום, כתפיים שמוטות,

רעמת תלתלים בצורת קערה,

משקפיים עגולות קטנות, ומאחוריהן

עיניים מתרוצצות, ביטוי לחשיבה

מהירה ותזזיתית, יצירתית ומבריקה,

גם הגוף זריז אך קופא על עצמו

תנועה איטית ומפוחדת

בתוך שמורת הטבע

של "חיות המסייעת".

זה התחיל בהערות מעליבות

ופרצי צחוק רמים שבאו בעקבותיו

מצד חיות הפזם הגדולות והרעות,

אל גור חתולים שנקלע לידיהם.

המשיך בפקודות והפעלות

כמיטב המסורת של ותיקים וצעירים

בפלוגות מאין אלו,

רק בלי גבולות עליהם שומרים

כלפי מרבית הצעירים שכבר נראים

כמו כמו חיות ותק עתידיות.

רק קצת ליטוש, קצת קילוגרמים,

תנועות עצלות, שפה יותר גסה ונבולה,

ויאללה לותיקים.

לא כך עם ג'מייקה,

כלפיו העלבונות הן פי כמה,

והזילזול הוא פי כמה,

והמשימות המשפילות הן פי כמה.

ועם הזמן הכתפיים של ג'מייקה

נראות יותר שמוטות,

העיניים יותר מושפלות

וגם יותר עצובות,

ההליכה יותר איטית ורובוטית כזו

והילד הזה נהיה כמו צל מהלך.

אני זוכר איך בחודש הראשון

יצא לי לשמור איתו ולפתח שיחה.

איזה ילד חמוד, מבריק בחשיבה שלו,

מצחיק בטירוף.

היו לו בדיחות וחיקויים על כל וותיק.

אך עם הזמן הוא נשחק.

אבל לכולם היה ברור שגם זה יעבור.

ככה זה בצבא, מחקים, נשחקים ובסוף זה עובר.

אך לאחר ארבע חודשים

או אולי חצי שנה, זה קרה.

לאחר ארבע חדשי אימון

נערך מסדר מג"ד גדול.

שלושה ימים עמלנו לנקות

לשפצר את הציוד שלנו ושל הוותיקים.

הוותיק של ג'מייקה שריקי,

רוב הזמן היה באוהל החמש

או אוהל הותיקים

שותה את הקפה מסייעת שלו

ומריץ דחקות,

בקושי נכנס לראות

איך ג'מייקה התקדם

עם הציוד שלו.

החברה האחרים

שנכנסו מדי פעם לאוהל

היו זורקים לו הערות ועלבונות

כרגיל והיה נראה לי שמשהו

באמת מתחיל לקרות איתו.

חצי יום למסדר,

ושריקי נכנס

כדי להביא סוכר לנס

מסייעת מהארגז האישי,

ופתאום הוא קולט שג'מייקה

יושב על המיטה ולא מסדר.

הוא ניגש לציוד שלו ורואה

ג'מייקה אפילו לא התחיל לסדר.

בפרץ עסיסי במיוחד של קללות

ועלבונות הוא פונה לג'מייקה

שלא מגיב ונשאר קפוא

על המיטה.

שריקי נדהם ומתקרב

בצורה מאיימת, אל ג'מייקה

שממשיך לשבת קפוא

ומחריש על המיטה.

שריקי טופס אותו בצווארון

ומנער בחוזקה וג'מייקה,

לראשונה אולי בחייו

דוחף לו את היד בפרעות

וצורח עליו

בקול גבוה והיסטרי:

תעזוב אותי מיד!!

שריקי הנדהם

מנסה לחזק את אחיזתו

אבל ג'מייקה החלשלוש

מנסה בפרעות ובכל כוחותיו

לנתק את האחיזה

עד שהוא נושך לו בכוח את היד

ושריקי מנתק ותופס את ידו בכאב ותדהמה!.

ג'מייקה מזנק לעמידה על המיטה,

תופס בדרך את הנשק

ומחזיק אותו ביד אחת

וצורח בקול גבוהה חזק וצורמני:

די כבר די, תעזבו אותי תעזבו כבר!

נמאסתם עלי! נמאסתם!

לא יכול יותר לא יכול!

והצרחות הופכות

לבכי עמוק ולא נשלט.

שריקי כמובן שלא מעיז להתקרב.

כולם מסביב עומדים בדממה

ומביטים בג'מייקה בוכה.

הוא מתיישב על המיטה

עם הנשק בידיים עדיין ומתייפח.

מגיע לאוהל קצין

ופונה אליו בקול אבהי וסמכותי:

"ג'מייקה תמסור לי בזהירות את הנשק".

ג'מייקה ממשיך לשבת על המיטה.

הקצין מתקרב, שם את ידו על הנשק,

וג'מייקה לא משחרר

הוא מחזיקו בחוזקה ביד אחת

תוך שהוא דואג לכוון אותו לשמיים,

הוא מביא לג'מייקה

סטירת לחי מצלצלת וחזקה

שמסובבת לו את הראש במקום

ואז תופס לו את היד

ומנתק לו אותה מהנשק.

הוא אומר לו:

ג'מייקה תהיה בעוד חצי שעה

באוהל של המג"ד למשפט.

ג'מייקה המשיך לשבת להתייפח

עוד הרבה זמן, ולא הלך למשפט,

במקום זה הוא קם ויצא

והתחיל ללכת לכיוון הכביש הראשי.

נעמד וניסה לתפוס טרמפ.

בערב כשראינו שלא חזר

קיבלנו פקודה לחפש אחריו.

המ"פ עבר במזל בכביש עם הג'יפ

ואסף אותו בחזרה לגדוד.

הוא הביא אותו למג"ד

שבמקום לתת לו עונש

דיבר איתו קצת

ונתן במפתיע (עבורי לפחות)

הוראה להעביר אותו לבסיס

לא קרבי להמשך השירות.

ביממה שעברה

מרגע שהמ"פ החזיר אותו

ועד שהוא עלה

עם השליש של הגדוד

על הרכב ונסע ליעד החדש שלו,

אף אחד לא צחק עליו.

שריקי לא נקם בו

וכולם רק דיברו עליו בפנים רציניות.

הקצינים סיפרו שהמג"ד

שהיה נראה לי תמיד

כמו פרסומת ללוחם

הקשוח וחד מחשבתי אמר לו:

תודה שהסכמת לשרת

במשך שנתיים את המדינה.

תודה שעשית מאמץ עליון

לתת מה שיכולת

בסביבה קשה וקשוחה

עד שלא יכולת יותר.

שמעתי שעשית את זה

בשביל אבא שלך

שחלם לשרת בקרבי

אבל לא נתנו לו.

אני בטוח שהוא גאה בך

שעשית מה שיכולת.

על תכעס על החברה במסייעת

הם בסה"כ נפלו בעצמם

לתוך סביבה אנושית

שעיצבה אותם כמו שהם

עם התנהגות ושפה

שעזרה להם להיות

הלוחמים הקשוחים

וקצת גסים אולי

וזה עוד הרבה לפני

שהתגייסו לצבא…,

אבל הם לא שונאים אותך

תאמין לי.

תחזור להיות מי שאתה

ואני בטוח

שיהיה לך המון מה לתרום

למדינה ובכלל בתפקיד יותר מתאים.

הקצין שסיפר את זה

עצר פתאום את דיבורו.

הקול שלו קצת נשבר

ואז הוא אמר:

אחרי זה קרה דבר אפילו יותר מוזר.

המג"ד סיים את דבריו ניגש לג'מייקה

וטפח לו על השכם

וג'מייקה פתאום נצמד אל המג"ד

וחיבק אותו ושוב בכה.

אומרים שדמעות ניקבו

גם בעיניו של המג"ד שלנו,

הקשוח הזה.

כשאבי המ"מ סיפר את זה

לכ10-15 חיילים שעמדנו סביבו

האדמו לו פתאום העיניים

וירדה לו דמעה

שהוא מיהר לנגב מהלחי.

הספקתי לראות שלכולם

שם התאדמו העיניים.

ושלי ממש דמעו.

אותו ערב היה הערב

הכי שקט שאני זוכר במסייעת

ובכלל בצבא.

אני חושב שפתאום,

דרך השתלשלות נסיבות נדירה,

כולם שם הבינו שבעצם כולנו אחים,

ולא רק לנשק

אלא בזה שאנחנו בני אדם,

שמתחת לקליפות והמסכות

שאנחנו מחויבים ללבוש

אנחנו בסוף מחזיקים

בתוך הלב במקום אחד משותף,

שיותר יקר מכל התפאורה שמסביבו.

אותה התפאורה שבסוף רק עוזרת לגלות את אותו לב משותף.

אז תודה לג'מייקה,

ולגיל המג"ד,

ולבימאי של כל הסרט הזה

שביים את המסייעת ואת כל השאר.