כל הנשמות קשורות זו לזו באופן מוחלט!

למעשה, אנחנו מגדירים אחד את הגורל של חברו. מה אפשר ללמוד מזה? אם אנחנו קשורים באופן מוחלט, הרי שטמון בעצם הידיעה הזו מוטיב של תשוקה לתת זה לזה משהו טוב. כלומר, הידיעה הזו עשויה לעורר את הרצון שלנו להיטיב אחד לשני. ואם אנחנו מגדירים אחד את הגורל של חברו – ממילא מובן שקיימת תלות הדדית בינינו מה שמחייב אותנו (גם אם אנחנו נמצאים עדיין בתכונות הגשמיות שלנו) – להתחייב לערבות הדדית בינינו. השגה, פירושה שאנו הופכים להיות דומים לבורא. כלומר, ההשגה שלנו יכולה להיות ללא גבולות! (כפי שבורא בלתי גבולי בתכונותיו). מי שרוצה להדמות לבורא צריך לעשות מאמץ להתקרב אליו ע'י השתוות התכונות.                                                                                                             

המקובלים (בעלי ההשגה כמו בני ברוך) נמצאים גם עכשיו בחיבור מושלם. אבל כל אחד מביא לחיבור הזה את ייחודיותו. מאד שמחתי לשמוע! כי את הרעיון שנהיה כמו להקת דגים או להקת ציפורים – כלומר דומים באופן מוחלט זה לזה – לא שימח אותי כלל. אני מרגישה בייחודיות של חברותי ומתעשרת מהשוני בינינו.

אנחנו המחשבה שלו. (של הבורא). וכיון שכך מעניין אותי מאד מהו השורש הרוחני של המוח שלנו. אני מאד מקווה שרב ידבר על כך מתישהו ופועלת למימוש הרעיון הזה. השכל הפועל (העליון) מנהל את העולם. (את המציאות). סוף הימים – זה עולם ללא זמן. נצחיות – זה עולם אינסוף. בורא לא מסתיר ממך את העולם הרוחני. אתה מסתיר מפני עצמך את העולם העליון. העולם שלנו, למעשה לא קיים. צריך לפתח קנאה! להראות לחברים כמה שאתה משקיע יותר מהם. לתת להם דוגמאות. מעל לבורא נמצא עצמותו. את זה כרגע לא יכולים להשיג. אבל אני חושב שבעתיד, אלף שביעי, שמיני – נוכל להשיג.כרגע זו דרגה נסתרת לחלוטין.

כשאנחנו מרגישים שאנו טועים – זה עוזר לנו לעשות תיקון. לעשות שינוי. אם למישהו יש רגשי אשמה זה דוחף לתיקון. משמע, גם אשמה זו הרגשה מטרתית. מה שמומלץ כדי להתקדם – לקרוא בצורה שיטתית במכללת קבלה לעם את הספרים של בעה"ס ו רב"ש. ממש ספרים. לא באופן דיגיטלי.

מנותקים

30 שנה הם זמן ארוך דיו כדי לסקור מה עברנו בבניין המשותף שלנו בן 7 דירות: 7 משפחות, 7 עולמות. מניכור, זרות, אינטרסים מנוגדים ומחלוקות אין קץ עד בהדרגה לבניין שכל דייריו מודים ושמחים שגרים יחד ופוחדים שמא אחד מהם יעזוב ..

עברנו דירה, שמחה גדולה לכל המשפחה. היו לנו מיד תוכניות להפוך את המחסן בקומת הקרקע לחדר עבודה הכולל שירותים, מה שחייב לחפור בחצר המשותפת.. מיד ובלי היסוס, אחד השכנים תקף, קילל, איים, שבַּל נעֵז .. נבהלנו והתקפלנו.. מלאי טינות, בוז ביקורת ו.. שנאה אליו. אחרי זמן מה ניסינו שוב .. ושכן אחר, הקודם הלך לעולמו, מחה, צעק, איים..לקח זמן, אין מה לומר, של עוגמת נפש, אכזבה, טינה ומרירות כלפי השכנים, הבניין, העולם והחיים..(קשה מאד לגור בבניין שבו האווירה קרה ומנוכרת).

מתחברים: עד אשר ביום בהיר נפל האסימון.. השכנים שלנו אינם האויבים שלנו, לא הם לא! משהו השתנה ביחס הפנימי שלנו אליהם .. עד כדי כך שמצאנו עצמנו מכנים אותם ביננו לבין עצמנו כ"מורים" שלנו. ההרגשה השתנתה לחלוטין, כבר לא עלה לחץ הדם (והפחד) בכל פעם שעלינו במדרגות חלפנו על פני הדלת של אלה או אלה ..

חיוך פה חיוך שם, שאלה פשוטה מה נשמע? האווירה הלכה והתרככה, כבר יכולנו לראות בהם את הסבים והסבתות שלא היו לילדינו בקרבת מקום.. קובה וחמין משבת עברו מדלת לדלת.. חמימות התפשטה בבניין..מעבר לכך שהשירותים בסופו של דבר נבנו ברוח טוב ובהסכמה.. התהליך כולו היה שווה. כל אחת מהמשפחות קיבלה לתוך ליבה שהתרחב 6 משפחות שונות כמו קרובים שחזרו הביתה ממסע ארוך…

האמת היא זהב

שמעתי פעם משפט: "כשאתה מראה את העצמי האמיתי שלך, אתה פותח מקום לאחרים לעשות את אותו הדבר." אמירת אמת קיבלה איזה עיוות לאורך ההתפתחות שלנו כאנושות  שהתלבשו עליה כל מיני מסכים של קונפורמיות והליכה בתלם. כיצורים קונפורמיים אנחנו נוטים ללכת עם ה"עדר", ולומר את האמת שלנו זה לא תמיד הדבר המקובל ביותר.  כדי להיות חלק מהחברה מצאנו עצמנו פעמים רבות אומרים את מה שמצופה מאיתנו; או שלכל הפחות אמרנו את האמת שלנו אך ככה שהיא שתתאים לאחרים.

אבל – מה היא האמת? האם לומר את האמת שלי בכל מחיר?

כשאנחנו מביעים את האמת שלנו ממקום שחושש שלא יבינו, שלא הסכימו, שלא יקשיבו, אנחנו מאבדים את השלמות של האמת שלנו, כי היא כבר עוברת כל מיני מסננים. אמירת האמת שלי עוזרת לי כאדם בחברה שמרגיש שלם עם עצמו וכדי לתרום לחברה אנחנו צריכים להרגיש שלמים עם מה שבנו. נוכל להיות הכי נכונים לסביבה שלנו כשנהיה מסוגלים לעבוד ולעבד את האמת שלנו; ואם לסנן אותה, אז רק דרך פילטר אחד בלבד, שהוא החשוב מכולם: במה האמת שלי תורמת לסביבה שלי?

אמת איננה בהכרח אחידה לכולם. המפגש של האמת שלי עם האמת של כל אדם אחר, הוא המקום שבו קורים דברים. יש אנשים שלא מסוגלים לשמוע אמת לא שלהם, כזאת שלא מתיישבת עם הערכים שלהם ואפילו ישמעו מתוך הדברים רק מה שנוח להם. לפעמים האמיתות מתנגשות ויוצרות מחלוקת –בעבודה, במשפחה, בין בני זוג.

האמת היא דבר סובייקטיבי, כפוף לחוויית החיים הפרטית, לאמונות, לערכים, לדעות. אבל החיים הם אמת, והם פשוט קורים. אמת לא צריכה הוכחות, סיפור או תיאוריה שתתאר אותה כי היא מורגשת בתוכינו. ואם כל אחד יחיה בסביבה שבה האמת שלו יכולה להיאמר, להיחשב, להילקח בחשבון, אז כולנו נצא נשכרים מהעושר שמתגלה במפגש הזה של כל האמיתות, שנובעות מעולם עשיר ששוכן בתוך האדם.

אם נפעל בתוך מסגרת שבה נסכים שכל אחד ישמע את האמת של האחר, גם אם איננו מסכימים איתה, נוכל ליצור מערכת מיוחדת במינה שמאפשרת לנו להיפתח גם לדברים חדשים, לרעיונות, לשפע של אפשרויות, ושם במרכז, איפה שמצטלבות כל האמיתות, תיבנה אמת אחת משותפת ויחידה שתתאים לכולם. אמת של כולם.

את החוויה הזאת היכרתי במעגלי החיבור. השתתפתי בעשרות מעגלים כאלה, גם כפעילה חברתית וגם כמנחה סדנאות חינוך. במעגלים של גיל הזהב הם לא חשבו שיש משהו שכבר יכול לחדש להם, אך בסוף המפגש הם חשו שהם מעל הקרקע מרוב התעלות רוח – כל מה שהיה נחוץ זה להשמיע, לשמוע ולהישמע. במעגלים בקרב אסירים הם גילו את הקסם של הקשבה לאמת של האחר וכי תמיד אפשר לקחת ממנה משהו מהאחר שמתאים גם לי. במעגלים משפחתיים בני משפחה השמיעו את האמת שלהם בפעם הראשונה, וכל השאר עמדו נפעמים לגלות מי חי לצידם, וכמה לא הכירו אחד את השני.  האמת היא זהב והאמת המשותפת היא תכשיט.

ברית האהבה

מאות מוזמנים הנציחו את ברית האהבה ביניהם. איזו התרגשות, אושר, שמחה, תקווה לתא המשפחתי המתאחד ומתחייב זה לזו תחת החופה.
ילדים נולדו, נוספו חברים, חוויות, טיולים ואתם כבר מכירים כל אחד את הסרט הזה קוראים לו מסע החיים. אט אט מהמורות ומורכבויות בשפה רוחנית מגדירים זאת "הזדמנויות".  יד ביד בקלילות עלו טיפסו מעל "המדרגות".
המהמורות גדלו, העומסים הפכו כבדים, תקשורת קלוקלת חוסר כלים מתאימים.

הרחיקו סגרו את הלבבות האוהבים.  כל אחד עטף את ליבו שריון עבה, שלא מאפשר ל-חיצים מורעלים לפגוע בחום שנוצר בין החדרים.  התרחקות שנאה כעס נוראי תלשו אותם באחזריות זה מזו. דרכיהם נפרדו, עד שנסתמו כל אחד בתוך ליבו. הלב הפך לב אבן, התקשה נאטם נסגר. הפך ללב קר ומנוכר.

. תסריט שאפשר לכתוב היום על הרבה מערכות יחסים אם זה זוגיות, במשפחות, בין אחים לאחיות.  אפילו בין מפלגות, מנהיגים ועד סכסוכים בין מדינות. השבוע נפגשנו אלפי נשים וגברים שהגיעו לארץ: סינים, יפנים, אפריקאים, דרום צפון אמריקאים, אירופאים מכל היבשת בכל מיני שפות. אלסקה, קנדה, אוסטרליה ואפילו מדינות שאסור להזכיר את השמות. היו מחוברים אלינו דרך מסכים מיליוני חברים מעל 70 מדינות. למדנו את החכמה המופלאה איך להסיר את אותו שריון שהוביל את הלב להתקשות. למדנו איך לחיות בחיבור, למדנו פשוט איך לאהוב.

תודה לג'מייקה !

קראנו לו ג'מייקה.

אולי בגלל שם המשפחה

ואולי מסיבה אחרת, אבל במיוחד

בתוך הנוף הסובב של פלוגת מסייעת

גדוד 931 של הנחל, עמוסת פזם

חירניק צהלי על כל המשתמע

מכך, ג'מייקה היה אנטיתזה

משעשעת עד להדהים,

עד להכניס חיים

באותו נוף משמים

של המסייעת.

אותו נוף של:התנהלות עצלה נונשלנטית כזו,

גברית כזו קשוחה מאוד, אפילו מאיימת.

כזו של: אל תתעסקו עם החברה מהמסייעת,

שלא נקבל עליכם את הג'ננה.

וזה בהפוך מאיך שהיינו כחיילים צעירים,

מושפלים, מתוזזים,

אנחנו נעשה את העבודה אבל לאט,

בלי שמישהו יעז לפגוע בכבודנו.

תנו לנו לקום בבוקר לאט ,

לשתות קפה שחור חזק

בקנקן מתכת צהלי

וכוסות זכוכית קטנות, לאט,

ורק אז, תוך שירת זוהר ארגוב,

מסולסלת היטב,

לנקות קצת את הנשק,

לאט ולא מידי

לסדר קצת את הציוד

תוך דיבור גברי מאיים

מתובל בקללות עסיסיות

הלקוחות בעיקר מרוסית וערבית

העוסקות במיניות האישה

או יותר נכון של אחותך או אמא'-שך.

ובתוך כל זה,

נכנסה יום אחד

אותה אנטיתזה

מושלמת בדמות ג'מייקה.

קטן, צנום, כתפיים שמוטות,

רעמת תלתלים בצורת קערה,

משקפיים עגולות קטנות, ומאחוריהן

עיניים מתרוצצות, ביטוי לחשיבה

מהירה ותזזיתית, יצירתית ומבריקה,

גם הגוף זריז אך קופא על עצמו

תנועה איטית ומפוחדת

בתוך שמורת הטבע

של "חיות המסייעת".

זה התחיל בהערות מעליבות

ופרצי צחוק רמים שבאו בעקבותיו

מצד חיות הפזם הגדולות והרעות,

אל גור חתולים שנקלע לידיהם.

המשיך בפקודות והפעלות

כמיטב המסורת של ותיקים וצעירים

בפלוגות מאין אלו,

רק בלי גבולות עליהם שומרים

כלפי מרבית הצעירים שכבר נראים

כמו כמו חיות ותק עתידיות.

רק קצת ליטוש, קצת קילוגרמים,

תנועות עצלות, שפה יותר גסה ונבולה,

ויאללה לותיקים.

לא כך עם ג'מייקה,

כלפיו העלבונות הן פי כמה,

והזילזול הוא פי כמה,

והמשימות המשפילות הן פי כמה.

ועם הזמן הכתפיים של ג'מייקה

נראות יותר שמוטות,

העיניים יותר מושפלות

וגם יותר עצובות,

ההליכה יותר איטית ורובוטית כזו

והילד הזה נהיה כמו צל מהלך.

אני זוכר איך בחודש הראשון

יצא לי לשמור איתו ולפתח שיחה.

איזה ילד חמוד, מבריק בחשיבה שלו,

מצחיק בטירוף.

היו לו בדיחות וחיקויים על כל וותיק.

אך עם הזמן הוא נשחק.

אבל לכולם היה ברור שגם זה יעבור.

ככה זה בצבא, מחקים, נשחקים ובסוף זה עובר.

אך לאחר ארבע חודשים

או אולי חצי שנה, זה קרה.

לאחר ארבע חדשי אימון

נערך מסדר מג"ד גדול.

שלושה ימים עמלנו לנקות

לשפצר את הציוד שלנו ושל הוותיקים.

הוותיק של ג'מייקה שריקי,

רוב הזמן היה באוהל החמש

או אוהל הותיקים

שותה את הקפה מסייעת שלו

ומריץ דחקות,

בקושי נכנס לראות

איך ג'מייקה התקדם

עם הציוד שלו.

החברה האחרים

שנכנסו מדי פעם לאוהל

היו זורקים לו הערות ועלבונות

כרגיל והיה נראה לי שמשהו

באמת מתחיל לקרות איתו.

חצי יום למסדר,

ושריקי נכנס

כדי להביא סוכר לנס

מסייעת מהארגז האישי,

ופתאום הוא קולט שג'מייקה

יושב על המיטה ולא מסדר.

הוא ניגש לציוד שלו ורואה

ג'מייקה אפילו לא התחיל לסדר.

בפרץ עסיסי במיוחד של קללות

ועלבונות הוא פונה לג'מייקה

שלא מגיב ונשאר קפוא

על המיטה.

שריקי נדהם ומתקרב

בצורה מאיימת, אל ג'מייקה

שממשיך לשבת קפוא

ומחריש על המיטה.

שריקי טופס אותו בצווארון

ומנער בחוזקה וג'מייקה,

לראשונה אולי בחייו

דוחף לו את היד בפרעות

וצורח עליו

בקול גבוה והיסטרי:

תעזוב אותי מיד!!

שריקי הנדהם

מנסה לחזק את אחיזתו

אבל ג'מייקה החלשלוש

מנסה בפרעות ובכל כוחותיו

לנתק את האחיזה

עד שהוא נושך לו בכוח את היד

ושריקי מנתק ותופס את ידו בכאב ותדהמה!.

ג'מייקה מזנק לעמידה על המיטה,

תופס בדרך את הנשק

ומחזיק אותו ביד אחת

וצורח בקול גבוהה חזק וצורמני:

די כבר די, תעזבו אותי תעזבו כבר!

נמאסתם עלי! נמאסתם!

לא יכול יותר לא יכול!

והצרחות הופכות

לבכי עמוק ולא נשלט.

שריקי כמובן שלא מעיז להתקרב.

כולם מסביב עומדים בדממה

ומביטים בג'מייקה בוכה.

הוא מתיישב על המיטה

עם הנשק בידיים עדיין ומתייפח.

מגיע לאוהל קצין

ופונה אליו בקול אבהי וסמכותי:

"ג'מייקה תמסור לי בזהירות את הנשק".

ג'מייקה ממשיך לשבת על המיטה.

הקצין מתקרב, שם את ידו על הנשק,

וג'מייקה לא משחרר

הוא מחזיקו בחוזקה ביד אחת

תוך שהוא דואג לכוון אותו לשמיים,

הוא מביא לג'מייקה

סטירת לחי מצלצלת וחזקה

שמסובבת לו את הראש במקום

ואז תופס לו את היד

ומנתק לו אותה מהנשק.

הוא אומר לו:

ג'מייקה תהיה בעוד חצי שעה

באוהל של המג"ד למשפט.

ג'מייקה המשיך לשבת להתייפח

עוד הרבה זמן, ולא הלך למשפט,

במקום זה הוא קם ויצא

והתחיל ללכת לכיוון הכביש הראשי.

נעמד וניסה לתפוס טרמפ.

בערב כשראינו שלא חזר

קיבלנו פקודה לחפש אחריו.

המ"פ עבר במזל בכביש עם הג'יפ

ואסף אותו בחזרה לגדוד.

הוא הביא אותו למג"ד

שבמקום לתת לו עונש

דיבר איתו קצת

ונתן במפתיע (עבורי לפחות)

הוראה להעביר אותו לבסיס

לא קרבי להמשך השירות.

ביממה שעברה

מרגע שהמ"פ החזיר אותו

ועד שהוא עלה

עם השליש של הגדוד

על הרכב ונסע ליעד החדש שלו,

אף אחד לא צחק עליו.

שריקי לא נקם בו

וכולם רק דיברו עליו בפנים רציניות.

הקצינים סיפרו שהמג"ד

שהיה נראה לי תמיד

כמו פרסומת ללוחם

הקשוח וחד מחשבתי אמר לו:

תודה שהסכמת לשרת

במשך שנתיים את המדינה.

תודה שעשית מאמץ עליון

לתת מה שיכולת

בסביבה קשה וקשוחה

עד שלא יכולת יותר.

שמעתי שעשית את זה

בשביל אבא שלך

שחלם לשרת בקרבי

אבל לא נתנו לו.

אני בטוח שהוא גאה בך

שעשית מה שיכולת.

על תכעס על החברה במסייעת

הם בסה"כ נפלו בעצמם

לתוך סביבה אנושית

שעיצבה אותם כמו שהם

עם התנהגות ושפה

שעזרה להם להיות

הלוחמים הקשוחים

וקצת גסים אולי

וזה עוד הרבה לפני

שהתגייסו לצבא…,

אבל הם לא שונאים אותך

תאמין לי.

תחזור להיות מי שאתה

ואני בטוח

שיהיה לך המון מה לתרום

למדינה ובכלל בתפקיד יותר מתאים.

הקצין שסיפר את זה

עצר פתאום את דיבורו.

הקול שלו קצת נשבר

ואז הוא אמר:

אחרי זה קרה דבר אפילו יותר מוזר.

המג"ד סיים את דבריו ניגש לג'מייקה

וטפח לו על השכם

וג'מייקה פתאום נצמד אל המג"ד

וחיבק אותו ושוב בכה.

אומרים שדמעות ניקבו

גם בעיניו של המג"ד שלנו,

הקשוח הזה.

כשאבי המ"מ סיפר את זה

לכ10-15 חיילים שעמדנו סביבו

האדמו לו פתאום העיניים

וירדה לו דמעה

שהוא מיהר לנגב מהלחי.

הספקתי לראות שלכולם

שם התאדמו העיניים.

ושלי ממש דמעו.

אותו ערב היה הערב

הכי שקט שאני זוכר במסייעת

ובכלל בצבא.

אני חושב שפתאום,

דרך השתלשלות נסיבות נדירה,

כולם שם הבינו שבעצם כולנו אחים,

ולא רק לנשק

אלא בזה שאנחנו בני אדם,

שמתחת לקליפות והמסכות

שאנחנו מחויבים ללבוש

אנחנו בסוף מחזיקים

בתוך הלב במקום אחד משותף,

שיותר יקר מכל התפאורה שמסביבו.

אותה התפאורה שבסוף רק עוזרת לגלות את אותו לב משותף.

אז תודה לג'מייקה,

ולגיל המג"ד,

ולבימאי של כל הסרט הזה

שביים את המסייעת ואת כל השאר.

ניכור תל אביבי

השבוע, בדרך חזרה לבית, יצא שטעיתי בתחנת הירידה מהאוטובוס, ונזרקתי ללב תל אביב. בדיוק ליד הצומת הזאת של בניית תחנת 'יהודית' העתידית של קו הרכבת הקשה עכשיו והקלה אח"כ. נעמדתי ליד הכביש והיה קר מאוד.

כמעט תשע ורבע בלילה ואני עומדת מול השלט של התחנה מחכה שהרמזור יתחלף.

על פי אדון מוביט היקר, נותרו לי עוד שש דקות סה"כ. הדקות הללו היו מתוחות ומורגשות היטב. אחרי שחציתי את הכביש, התבצרו ממולי בנייני הענק המוארים עם חלונות זכוכית ועיקולי האדריכלות המרשימים שהנציחו את עוצמתה של מדינת ההייטק הישראלית.

בפעם הראשונה בחיי לדעתי, יכולתי ממש להבחין בסרטון וידאו שנע על גבי מנוף של אלקטרה. שיא הקידמה, חשבתי, ובאותה נשימה, חוסר הרגשה מוחלט ננעץ בתוכי. עברתי את הצומת ונכנסתי לרצועה של התחנה.  המסלול היה מאוד צר ודי חשוך. הייתה מין אפלה כזאת באוויר. אפלה אורבנית.

הסקרנות הפנתה את עיני מהמסלול הצר, להביט אל תוך החפירות והריסות דרכי האבן העתידות להיות התשתית לאותה מכונה גדולה ועוצמתית: הרכבת הקלה.

עניין אותי לראות מה, מה בדיוק קורה שם?👀

ופתאום, צעירה יפה אך חיוורת מתקרבת לעברי מהכיוון הנגדי, עם אוזניות חדישות שעוטפות את האוזניים, שיער חצי בלונדיני חצי כחול. הידיים שלה טמונות כמה שיותר עמוק בז'קט המתנפח מהרוח. העיניים שלנו נפגשות באפלה הכמעט מוחלטת

וברגע אחד ללא הודעה מוקדמת, היא מפנה את פניה ועיניה לצד השמאלי שלה, כמו מעדיפה לא לראות אותי בכלל ופשוט להעביר הלאה. הרגשתי שמפריד בינינו משטח של בדידות. הקור שבחוץ חילחל לבפנים.

ושוב האבן הזאת. והמתכת.  מוטות הפלדה, הסדקים בחומה העוטפת את אתר הבנייה. גרפיטי, שער כניסה נעול בצורה רשלנית וחלונות שקופים קטנים שעוד נותנים לך להציץ למה שקורה בפנים. לקראת סוף המסלול, יכולתי להבחין בכמה מכוניות, ככל הנראה של מי שאחראים על הצוותים באתר הזה. בבת אחת נחתתי בתוך עולמם. הבנתי שאין להם ברירה.  וגם לנו אין. אנחנו חיים כאן. זה התפקיד שלנו, אחרי 2000 שנות גלות. מפרנסים את עצמנו, שולטים במה שעוד מתאפשר לנו לשלוט, גם אם בחלקת האדמה הקטנה שלנו. מנהלים את מה שבינתיים ניתן לנו לנהל, עושים כמיטב יכולתינו בלי באמת לדעת לאן זה הולך.

ואני? אני רק רציתי להגיע לאוטובוס כבר, שיקח אותי הביתה. לרוגע, לשקט.

למיטה שאחרי היום הארוך הזה. ישבנו על הספה בסלון עם פיתה פלאפל והחלפנו בינינו סיפורים. אני על העבודה שלי והוא בעיקר מקשיב ומכניס איזו בדיחה טובה כהשלמה לסיפורים.  אכלנו וצחקנו על הפלאפל היבש וברבע שעה של שיחה הרגשתי מהם באמת החיים. ההקלה הזאת, שכל מה שאתה צריך כדי לשנות את המבט שלך,

נמצא בקשר שנוצר בינך לאחרים.